החלטה בתיק בש"פ 5515/05

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת סלוטקי), לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.        כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו נסיון לשדוד את המתלונן, שהינו אדם כבן 60 העובד בשוק המקומי בבאר שבע, אותו תקף באישון לילה במטרה ליטול את כספו. כן מיוחס לו כי לאחר מכן ניסה להניאו מהגשת תלונה. בגין המעשים האמורים הואשם העורר בעבירות של נסיון לשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 403 סיפא לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן - החוק), תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עברה לפי סעיף 380 לחוק, הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק, ובכניסה לישראל שלא כדין, עברה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

           בית המשפט המחוזי הורה לבקשת המדינה, על מעצרו עד תום ההליכים בקבעו כי קימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לו, בציינו כי מתקיימת עילת מעצר, שכן ניסיון השוד נעשה תוך שימוש באלימות חמורה ובאכזריות כמו גם בשל החשש ששחרור המשיב יביא לשיבוש הליכי משפט.

2.        בא כוח העורר טוען בפני כי טעה בית המשפט שהורה על מעצרו של העורר כיוון שתשתית הראיות בתיק חלשה ביותר ואין בה תשתית ראיתית לכאורית כדי לבסס את אשמתו. הוא מצביע על סתירות בהודעות המתלונן ובמיוחד מדגיש את העובדה שהמתלונן חזר מתלונתו וביקש מהמשטרה לשחרר את העורר ממעצרו. בהודעתו הראשונה שנמסרה חודש וחצי לאחר האירוע סיפר המתלונן שהעורר, אותו הוא מכיר, דחף אותו, הפיל אותו לרצפה וחבט בו בכל חלקי גופו, בעיקר בפנים ובאזור הבטן. לאחר מכן ניסה להכניס את ידיו לכיס מכנסיו. המתלונן צעק בקולי קולות ואז שיחרר אותו העורר מאחיזתו. המתלונן ניגש לאנשים בשוק וביקש את עזרתם. לדבריו, העורר ביקש ממנו סליחה והתחנן בפניו שלא יגיש נגדו תלונה במשטרה. הוא מסביר שלא התלונן מיד לאחר האירוע כי פחד מהעורר וממשפחתו. בהודעתו השנייה חזר בו המתלונן מהדברים שמסר בהודעתו הראשונה, הבהיר שהוא מכיר את העורר והסביר כי השוטר הוא שחקר ושאל אותו לגבי העורר "אולי הוא עשה אולי לא", ועל כך השיב "אני לא יודע אם זה הוא או לא". במפגש המבוקר בין המתלונן והעורר נישק המתלונן את העורר, אמר לחוקר שהעורר לא תקף אותו ואף בקש ממנו לשחרר את העורר ממעצרו. לטענתו, בית המשפט שגה כאשר העדיף את ההודעה השנייה של המתלונן על פני זו הראשונה, שכן בשלב זה בית המשפט לא יכול להעדיף ראיה אחת על פני השנייה ולא ניתן להתעלם מהעובדה שההודעה השניה משמיטה את הבסיס מזו הראשונה. עוד מוסיף וטוען בא כוח העורר כי המשטרה לא חקרה עדים נוספים שהיה ראוי לחקרם כמו הנהג שהסיע את המתלונן והאנשים שסייעו לו לאחר שהוכה. לטענת הסנגור, ההודעה הראשונה אותה העדיף בית המשפט לא עומדת לא במבחן האמת ולא במבחן ההגיון ועוד הוסיף כי עצם היותו של העורר תושב שטחים לא צריכה לעמוד לו לרועץ.

3.        במענה לטענות אלה משיב בא כוח המדינה כי קימת תשתית ראיתית לכאורית המבססת את האישום כנגד העורר. הודעותיו של המתלונן הן הראיה המרכזית נגד העורר. לטענתו, המתלונן פוחד מהעורר וממשפחתו אותם הוא מכיר הכרות מוקדמת. הדרבון להגשת התלונה היה המפגש האקראי של המתלונן עם העורר בשוק ודברי הסליחה שהשמיע העורר כלפי המתלונן וכן תחנוניו של העורר כלפי המתלונן שלא יגיש תלונה נגדו. האמירה של המתלונן לפיה אינו יודע  אם התוקף זה "הוא או לא", דהיינו אם העורר הוא שביצע המעשה, מוסברת בכך שלא רצה להסתבך בתלונה.

           בא כוח המדינה מדגיש, כי מדובר בשוד אכזרי כלפי אדם בן 60, על ידי שוהה בלתי חוקי. קיים לכאורה חשש לשבוש - פניה של אחד מאחי העורר למתלונן. בנוסף, אם ישוחרר, קיים חשש להמלטות מאימת הדין, שכן העורר גר בדהריה ושבועיים  נדרשו על מנת לאתר אותו לצורך חקירה.

4.        עיינתי בחומר החקירה אליו מיקד הסנגור את טעונו, בהודעותיו של המתלונן ובהודעותיו של העורר. בהודעתו הראשונה אמר העורר שאינו מכיר אדם בשם משה גנון - הוא המתלונן. בהודעתו השניה אישר הכרותו עם המתלונן, אך הכחיש נסיון שוד. הוא אישר גם את היותו שוהה בלתי חוקי  וטען כי הוא נכנס לישראל כדי לעבוד. לטענתו, נהג לעזור למתלונן בהרמת ארגזים מידי פעם כשבא לשוק בבאר שבע במטרה לקנות סחורה.

           בעימות המוקלט שביניהם, המתלונן הוא בעיקר זה שמדבר אל העורר, כשזה האחרון יושב שפוף מצדו השני של השולחן במשרד החקירות. המתלונן נראה קם ממקומו אל עבר העורר בסוף השיחה - או יותר נכון המונולוג - ונותן לו שתי נשיקות. לאחר מכן, הוא נראה מסביר לחוקר שהוא מבקש לבטל את התלונה נגד העורר. מהימנות גרסתו של המתלונן תוכרע  בסופו של יום על ידי בית המשפט שישמע את עדותו כמו גם את חקירתו הנגדית, את עדות הנאשם ואת הראיות הנוספות. ההסבר שנתן המתלונן לכבישתה של תלונתו יתברר גם הוא על ידי בית המשפט שישמע את הראיות בתיק.

           בשלב זה של ההליכים, על פי החומר שנפרש בפני, ובעיקר הקלטת, לא ניתן להתרשם שהמתלונן פוחד מהעורר והוא גם לא הביע כל פחד מפני העורר במהלך חקירתו או במהלך העימות.

           גם אם המעשה של העורר חמור על פניו וגם אם אין להקל ראש בסיכון הנובע מאופיה של העברה המצביעה על מסוכנות לכאורית, אי אפשר להתעלם מכך שלמתלונן לא נגרמה כל פגיעה ממשית, או נזק ולא נלקח ממנו דבר. הוא מנשק את המתלונן  בחקירה, מביע בפני החוקר רצון לסלוח לו ואף מבקש ממנו לשחרר את העורר ממעצרו. בעימות העורר נראה יושב מולו שפוף וחושש, מביע צערו והתנצלותו. כל אלה משליכים אף הם על הערכת מסוכנותו.

           בנסיבות אלה אנו מחויבים לבחון הן את מסוכנותו והן חלופת מעצר. אכן, קיים גם חשש להמלטות מהדין בהתחשב בכך שהעורר הינו תושב שטחים ונדרשו למשטרה שבועיים ימים לאתרו.

           כאשר מדובר בבחור צעיר ללא הרשעות קודמות ובנסיבות העניין, כפי שתוארו, החשש להמלטות הינו לכאורה עילת המעצר העיקרית ועלינו לבחון אם ניתן להבטיח את מטרות המעצר על דרך חלופה נוכח חשש זה.

           סוף דבר, התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת לבחון את מסוכנותו של העורר באמצעות תסקיר קצין מבחן וכן על מנת לבחון היתכנותה של חלופת מעצר שתבטיח בטחון למתלוננים כמו גם את התייצבות העורר למשפטו, תוך הפקדת ערבויות כספיות ממשיות.

           ניתנה היום, כ"ט בסיון תשס"ה (6.7.05).

                                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: